מחלות ריריות הפה

ריריות הפה הן רקמות הציפוי הפנימיות של חלל הפה המכסות את הלשון, החייך, החניכיים, הלחיים מבפנים והשפתיים. רקמה עדינה זו מבצעת תפקידים חיוניים כגון הגנה מפני חיידקים, סיוע בלעיסה ובליעה, וזיהוי טעמים. כאשר מתפתחת מחלה בריריות הפה, היא עלולה להשפיע באופן משמעותי על איכות החיים, לגרום לכאב, קושי באכילה ובדיבור, ולהוות סימן אזהרה למצבים רפואיים נוספים. מחלות אלו נגרמות ממגוון סיבות כולל זיהומים, תגובות אוטואימוניות, גורמים תורשתיים ומצבים דלקתיים. זיהוי מוקדם וטיפול נכון יכול למנוע סיבוכים והחמרת המצב.

סימנים לפגיעה בריריות הפה

פגיעה בריריות הפה מתבטאת במגוון סימנים וביטויים קליניים שכדאי להכיר:

• שינויי צבע הם אחד הביטויים הנפוצים – הופעת כתמים לבנים, אדומים או כהים על הרירית עשויה להעיד על תהליך פתולוגי.
• שינויים במרקם הרירית, כגון חספוס או עיבוי מצביעים על תהליכים דלקתיים או ניווניים.
• כיבים, פצעים או שלפוחיות שהופכים לפריחה או לנגעים פתוחים כואבים.
• נפיחות ואדמומיות עשויות ללוות תהליכים זיהומיים או אלרגיים.
• תחושת צריבה, גרד או אי נוחות מתמשכת בחלל הפה יכולה להצביע על תהליך פתולוגי.
• קושי בפתיחת הפה, בלעיסה או בבליעה עשוי להיות תוצאה של דלקת או נגעים כואבים.
• שינוי בתחושת הטעם או יובש פה כרוני אף הם עשויים להיות קשורים למחלות רירית.

סוגי מחלות נפוצות של ריריות הפה והטיפול בהן

אפטות – כיבים חוזרים בפה

אפטות הן פצעים כואבים שמופיעים בריריות הפה באופן חוזר. מדובר בכיבים עגולים או אליפטיים עם מרכז לבן או צהבהב ושוליים אדומים, המופיעים בדרך כלל על הלחיים מבפנים, השפתיים, הלשון או רצפת הפה. הגודל משתנה בין כמה מילימטרים ועד לסנטימטר וחצי במקרים חמורים. הכיבים גורמים לכאב משמעותי, במיוחד בעת אכילה, שתייה או דיבור. בעוד שהגורם המדויק לאפטות אינו ידוע, גורמים כגון לחץ נפשי, חוסרים תזונתיים (בעיקר ויטמין B12, חומצה פולית וברזל), רגישות למזונות מסוימים, שינויים הורמונליים ומחלות מערכתיות עשויים להסביר את התופעה. אפטות מופיעות בעיקר בגיל העשרה עד גילאי הארבעים, ונשים נוטות לסבול מהן יותר מגברים.

אבחון וטיפול באפטות

אבחון אפטות מתבצע בדרך כלל על ידי בדיקה קלינית של חלל הפה. רופא השיניים יבחן את המראה האופייני של הכיב, את מיקומו וגודלו. באפטות פשוטות שמופיעות מעת לעת ונרפאות מעצמן, אין צורך בבדיקות נוספות. עם זאת, במקרים של אפטות חוזרות, אפטות גדולות במיוחד (מעל סנטימטר), כיבים שאינם נרפאים תוך שבועיים, או כאשר אלו מלווים בתסמינים נוספים, יש צורך בהמשך בירור. בדיקות דם יכולות לזהות חוסרים תזונתיים, אנמיה, מחלות דלקתיות של המעיים או מצבים אוטואימוניים. במקרים נדירים עשויה להידרש ביופסיה לשלילת מחלות אחרות חמורות יותר.

רוב האפטות נרפאות מעצמן תוך שבוע עד שבועיים ללא טיפול ספציפי. עם זאת, קיימות אפשרויות טיפול להקלה על הכאב והאצת ההחלמה:

• טיפול מקומי כולל ג'לים או משחות המכילים חומרים מרדימים להקלת כאב מיידית.
• קורטיקוסטרואידים מקומיים עשויים להפחית את הדלקת ולקצר את משך הופעת הכיב.
• מדבקות מיוחדות שנדבקות על האפטה מגנות עליה ומאפשרות החלמה מהירה יותר.
• שטיפות פה אנטיספטיות עוזרות למנוע זיהום משני.
• במקרים חמורים של אפטות חוזרות תכופות או גדולות, עשויה להידרש טיפול תרופתי מערכתי.
• טיפול בגורמים הבסיסיים כגון השלמת חוסרים תזונתיים, ניהול מתח וזיהוי רגישויות למזונות הוא חלק חשוב מהמניעה.

קנדידה בפה – זיהום פטרייתי

קנדידה היא זיהום פטרייתי הנגרם על ידי פטרייה בשם Candida albicans, המצויה באופן טבעי בפה אך עלולה להתרבות יתר על המידה במצבים מסוימים. הזיהום מתבטא בכתמים לבנים או צהבהבים על הלשון, הלחיים מבפנים, החיך או החניכיים. הכתמים נראים דומים לגבינה קוטג' ועשויים להיות כואבים. כאשר מנסים לגרד אותם, נחשפת רירית אדומה שעלולה לדמם. תסמינים נוספים כוללים תחושת צריבה בפה, פצעים בפינות הפה, קושי בבליעה ושינוי בתחושת הטעם. הזיהום שכיח במיוחד בתינוקות, קשישים, אנשים עם מערכת חיסון מוחלשת, חולי סכרת, משתמשים במשאפי סטרואידים לטיפול באסטמה, לאחר שימוש בקורס אנטיביוטיקה ממושך, ובאנשים הנוטלים תרופות המדכאות את מערכת החיסון.

אבחון וטיפול בקנדידה

אבחון קנדידה מתבצע על ידי בדיקה קלינית של חלל הפה והמראה האופייני של הכתמים הלבנים. ניתן לאשר את האבחנה באמצעות שטיפת פה או גרידה עדינה של הנגע ובדיקה מיקרוסקופית של החומר. במקרים של זיהומים חוזרים או התנגדות לטיפול, עשויה להיות נדרשת תרבית פטרייתית. הטיפול מתבסס על תרופות אנטי פטרייתיות. חשוב לטפל גם בגורמים הבסיסיים כגון שליטה טובה יותר בסוכרת, היגיינת פה מוקפדת, והימנעות משימוש מיותר באנטיביוטיקה.

הרפס בחלל הפה

הרפס בחלל הפה נגרם על ידי נגיף ההרפס סימפלקס מסוג 1. הזיהום הראשוני מתרחש בדרך כלל בילדות ועלול לגרום לדלקת חריפה של חלל הפה הנקראת Gingivostomatitis. מצב זה מאופיין בשלפוחיות ופצעים כואבים מאוד בחלל הפה, חום גבוה, חולשה כללית וקושי באכילה ובשתייה. לאחר ההתקף הראשוני, הנגיף נשאר רדום בגוף ועלול להתעורר שוב בתנאים מסוימים ולגרום להתקף חוזר. גורמים מעוררים כוללים מתח, עייפות, חשיפה לשמש, מחלות אחרות המחלישות את המערכת החיסונית ושינויים הורמונליים. ההתקפים החוזרים מתבטאים בדרך כלל בשלפוחיות קטנות על השפתיים (הרפס שפתיים) או בתוך הפה, המתפרצות ויוצרות פצעים כואבים שמתרפאים תוך שבוע עד שבועיים. המחלה מדבקת מאוד, במיוחד כאשר יש שלפוחיות פעילות.

אבחון וטיפול בהרפס

אבחון הרפס מתבצע על סמך המראה האופייני של השלפוחיות והפצעים, ההיסטוריה הרפואית וההתקפים החוזרים האופייניים. במקרים לא ברורים ניתן לאשר את האבחנה באמצעות בדיקות מעבדה. הטיפול מתבסס על תרופות אנטי ויראליות. תרופות אלו יעילות ביותר כאשר ניתנות בשלב המוקדם של ההתקף, עוד לפני הופעת השלפוחיות או מיד עם הופעתן. במקרים של התקפים תכופים, ניתן לשקול טיפול מונע ממושך. טיפול תומך כולל משככי כאבים, הימנעות ממזונות חומציים או חריפים, שמירה על היגיינה טובה ושתייה מרובה למניעת התייבשות. חשוב להימנע ממגע ישיר עם הנגעים כדי למנוע הדבקה של אחרים.

ליכן פלנוס – מחלה אוטואימונית

ליכן פלנוס (Lichen planus) או ילפת שטוחה בעברית, היא מחלה דלקתית כרונית שמערבת את מערכת החיסון ופוגעת בעיקר בעור ובריריות. בחלל הפה המחלה מתבטאת בצורות שונות כאשר הצורה הרשתית היא הנפוצה ביותר ומאופיינת בקווים לבנים דמויי תחרה על הלחיים מבפנים או על הלשון. הצורה הכיבית היא כואבת יותר וכוללת פצעים אדומים ופתוחים. המחלה יכולה להשפיע גם על העור, הציפורניים, הקרקפת ואיברי המין. הגורם המדויק אינו ידוע, אך מדובר בתגובה אוטואימונית שבה מערכת החיסון תוקפת בטעות את תאי רירית הפה. גורמי סיכון כוללים גנטיקה, זיהומים ויראליים מסוימים, תרופות, חומרי שיניים, מתח ומחלות כבד. המחלה שכיחה יותר בקרב נשים מעל גיל ארבעים.

אבחון וטיפול בליכן פלנוס

אבחון ליכן פלנוס מתבצע על ידי בדיקה קלינית של חלל הפה ואיתור הדפוסים האופייניים של הנגעים. לאישור האבחנה נדרשת לרוב ביופסיה. הטיפול תלוי בחומרת המחלה, במקרים קלים ללא תסמינים, ייתכן שלא נדרש טיפול והמטופל יהיה במעקב בלבד. במקרים סימפטומטיים, הטיפול כולל לרוב סטרואידים מקומיים בצורת ג'ל או תמיסת שטיפה. חשוב מעקב ארוך טווח מכיוון שקיים סיכון נמוך להתפתחות סרטן בנגעים ארוכי טווח.

לאוקופלקיה/ לויקופלקיה – כתם לבן בפה

לאוקופלקיה (Leukoplakia) היא כתם לבן המופיע על ריריות הפה, שאינו ניתן להסרה ואינו מוגדר כמחלה אחרת. המראה משתנה מכתמים דקים לבנבנים ועד לנגעים עבים ומחוספסים. הנגעים מופיעים בדרך כלל על הלחיים מבפנים, הלשון, רצפת הפה או החניכיים. רוב המקרים הם ללא תסמינים, אך לעיתים עשויה להיות תחושת חספוס או רגישות באזור. החשיבות של לאוקופלקיה נובעת מכך שבחלק מהמקרים מדובר במצב טרום סרטני, כלומר עם הזמן הוא עלול להתפתח לסרטן של חלל הפה. הגורם העיקרי הוא גירוי כרוני ממושך של רירית הפה, בעיקר על ידי עישון סיגריות, לעיסת טבק, צריכת אלכוהול, גירוי מכני כרוני משיניים שבורות או שיניים תותבות לא מתאימות, וזיהום ויראלי מסוג HPV. אוקופלקיה שכיחה יותר בגברים ובמבוגרים מעל גיל ארבעים.

אבחון וטיפול באוקופלקיה

אבחון אוקופלקיה מתחיל בבדיקה קלינית מפורטת של חלל הפה. חשוב לשלול מחלות אחרות שעלולות לגרום לכתמים לבנים דומים, כגון קנדידה או ליכן פלנוס. לאחר שלילת גורמים אלו, נדרשת ביופסיה של הנגע. הטיפול תלוי בתוצאות הביופסיה ובגורמים לתופעה. הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא הסרת הגורם כגון: הפסקת עישון וצריכת אלכוהול, תיקון שיניים שבורות או החלפת תותבות לא מתאימות. במקרים קלים, ניתן לעקוב אחר הנגע באופן קבוע ללא צורך הטיפול. במקרים בינוניים עד חמורים, מומלצת הסרה כירורגית מלאה של הנגע.

פמפיגוס ופמפיגואיד

פמפיגוס ((Pemphigus ופמפיגואיד (Pemphigoid) הן שתי קבוצות של מחלות אוטואימוניות נדירות המאופיינות בהופעת שלפוחיות על העור וריריות הפה. בפמפיגוס, מערכת החיסון מייצרת נוגדנים נגד חלבונים המחברים תאי עור אחד לשני, מה שגורם לשלפוחיות שמתפרצות בקלות ומותירות פצעים כואבים. בפמפיגואיד, הנוגדנים פועלים נגד קרום הבסיס של העור, ויוצרים שלפוחיות עמידות יותר. בשתי המחלות, חלל הפה הוא לעיתים קרובות המקום הראשון שבו מופיעים התסמינים. השלפוחיות בפה מתפרצות במהירות ויוצרות כיבים כואבים מאוד המקשים על אכילה, שתייה ודיבור. ההבדל העיקרי הוא שבפמפיגוס השלפוחיות עדינות מאוד ולעיתים כמעט ולא נראות, בעוד שבפמפיגואיד הן עמידות יותר ונשארות שלמות לזמן רב יותר. שתי המחלות דורשות אבחנה וטיפול רפואי מיידי.

אבחון וטיפול פמפיגוס ופמפיגואיד

אבחון פמפיגוס ופמפיגואיד מתבסס על שילוב של בדיקה קלינית, ביופסיה ובדיקות אימונולוגיות. ביופסיה מהנגע מראה את התבנית האופיינית של היווצרות השלפוחית. הטיפול הוא מורכב ודורש ליווי רב תחומי. בסיס הטיפול הוא סטרואידים סיסטמיים במינונים גבוהים להשגת שליטה על המחלה יחד עם טיפול מקומי בפה כולל סטרואידים מקומיים, שטיפות אנטיספטיות וטיפול תומך לשיפור איכות החיים.

אנגיומה וגידולים שפירים אחרים

אנגיומות (Angioma) הן גידולים שפירים של כלי דם המופיעים לעיתים בחלל הפה. הן נראות ככתמים או בצבע אדום עד סגול, שטוחים או מוגבהים מעט. אנגיומות הן בדרך כלל מולדות או מתפתחות בגיל צעיר, אינן גורמות לכאב ואינן מסוכנות.

גידולים שפירים נוספים בחלל הפה כוללים:

• פיברומה ((Fibroma גידול של רקמת חיבור שנוצר לעיתים בעקבות גירוי כרוני, נראה כמו בליטה ורודה או בצבע הרירית התקינה.
• גרנולומה פיוגנית (Pyogenic Granuloma) היא גידול דמוי בשר הנוצר בעקבות פציעה או גירוי, מאופיין בנטייה לדימום.
• פאפילומה (Papilloma) היא גידול ויראלי הנגרם על ידי HPV, נראה כבליטה בעלת משטח מחוספס דמוי כרובית.
• מוקוצלה Mucocele)) היא שלפוחית המכילה ריר שנוצרת בעקבות פגיעה בבלוטת רוק.
• יבלות רגילות (verruca vulgaris) שיכולות להופיע על השפתיים או חלל הפה, דומות ליבלות על העור.
• קונדילומה אקומינטה (Condyloma Acuminata) היא יבלת מין הנגרמת אף היא על ידי HPV ומועברת במגע מיני, יכולה להופיע בחלל הפה.

רוב הגידולים השפירים אינם דורשים טיפול אלא אם כן הם מפריעים תפקודית או קוסמטית.

מחלות סיסטמתיות המשפיעות על ריריות הפה

מחלות מסוימות במיוחד מחלות כבד, עלולות להשפיע על בריאות הפה והרירית.

• מחלות כבד כרוניות כמו שחמת כבד, הפטיטיס ומחלות כבד שומני גורמות לשינויים בחלל הפה. הביטויים כוללים צהבהבות של הרירית, נטייה מוגברת לדימומים מהחניכיים, יובש פה, טעם מר או מתכתי, ריח רע מהפה הדומה לריח אמוניה, ונגעים על הלשון.
• מחלות מערכת העיכול כמו מחלת קרוהן וקוליטיס עלולות לגרום לאפטות חוזרות, נפיחויות בחניכיים ודלקות ברירית.
• מחלות כליות כרוניות גורמות ליובש פה ונטייה לזיהומים.
• אנמיה גורמות לחיוורון הרירית, כיבים בלשון ובפינות הפה.
• סוכרת לא מאוזנת מגבירה את הסיכון לזיהומי קנדידה, מחלות חניכיים ואיחוי פצעים איטי.

הטיפול במחלות הרקע משפר את מצב הפה, במידת הצורך ניתן להיעזר בטיפולים מקומיים להקלה על התסמינים.

סרטן חלל הפה

סרטן חלל הפה הוא צמיחה ממאירה של תאים ברירית הפה, המהווה כשישה אחוזים מכלל מקרי הסרטן. הסוג השכיח ביותר הוא קרצינומת תאי קשקש – Squamous Cell Carcinoma -SCC. גורמי הסיכון העיקריים הם עישון סיגריות, לעיסת טבק, צריכת אלכוהול מופרזת, זיהום ויראלי מסוג HPV, חשיפה ממושכת לקרינת שמש (בשפתיים), תזונה דלה וגיל מבוגר. התסמינים כוללים כיב או פצע שאינו מתרפא במשך כשלושה שבועות, כתם לבן או אדום, בליטה או עיבוי ברקמה, כאב או קושי בבליעה, שינוי בתחושה, קושי בתנועת הלשון או הלסת, ודימום לא מוסבר. האבחנה המוקדמת קריטית לשיפור הפרוגנוזה, כבכל סוגי הסרטן האחרים – גלוי מוקדם עשוי להציל חיים.

אבחון סרטן חלל הפה

אבחון סרטן חלל הפה מתחיל בבדיקה קלינית יסודית של כל אזורי חלל הפה, הלשון, הגרון והצוואר. כל נגע חשוד, במיוחד כיב או כתם שאינו מתרפא תוך כשלושה שבועות, מצריך המשך בירור. הבדיקה הוודאית היא ביופסיה. במקרה של אישור אבחנה של סרטן, נדרשות בדיקות הדמיה לקביעת היקף המחלה למשל: צילום CT, MRI או PET-CT לבחינת גודל הגידול, פלישה לרקמות סמוכות וגרורות לבלוטות הלימפה בצוואר. בדיקת אנדוסקופיה של דרכי הנשימה והעיכול העליונות עשויה להיות נדרשת לשלילת גידולים נוספים. שלב המחלה קובע את אפשרויות הטיפול והפרוגנוזה.

טיפול בסרטן חלל הפה

הטיפול בסרטן חלל הפה תלוי בשלב המחלה, מיקום הגידול, מצבו הבריאותי של המטופל והעדפותיו. בשלבים המוקדמים, הטיפול העיקרי הוא כירורגי – כריתת הגידול על כל שוליו. במקרים מסוימים נדרשת כריתת בלוטות לימפה בצוואר. בשלבים מתקדמים יותר, הטיפול משלב ניתוח, הקרנות וכימותרפיה. הקרנות ניתנות לאחר הניתוח כטיפול משלים למניעת חזרת המחלה, או כטיפול עיקרי במקרים שבהם ניתוח אינו אפשרי. כימותרפיה משמשת בדרך כלל בשילוב עם הקרנות או בשלבים מתקדמים של המחלה. טיפולים ממוקדים וטיפולים אימונולוגיים חדשניים מוצעים במקרים מסוימים. שיקום לאחר הטיפול כולל התאמת תותבות שיניים, שיקום תפקוד הבליעה והדיבור, ותמיכה תזונתית ופסיכולוגית. המעקב לאחר הטיפול חיוני לאיתור מוקדם של חזרת המחלה.

מה היא הפרוגנוזה למאובחנים עם מחלת ריריות הפה?

הפרוגנוזה משתנה באופן משמעותי בהתאם לסוג המחלה, שלב האבחון ועיתוי תחילת הטיפול. מחלות שפירות כמו אפטות, קנדידה והרפס הן בדרך כלל בעלות פרוגנוזה מצוינת – הן מגיבות היטב לטיפול ולא משאירות נזק ארוך טווח.

במחלות כרוניות כמו ליכן פלנוס, הפרוגנוזה היא טובה אך דורשת ניהול ומעקב ארוכי טווח עקב האופי החוזר של המחלה והסיכון הנמוך להתפתחות סרטן.

נגעים טרום סרטניים דורשים הסרה מלאה ומעקב צמוד – עם טיפול מתאים והסרת גורמי סיכון, הפרוגנוזה היא טובה מאוד.

בסרטן חלל הפה, הפרוגנוזה תלויה בעיקר בשלב האבחון – בשלבים מוקדמים שיעור ההישרדות הוא גבוה מאוד ועולה על תשעים אחוז, בעוד שבשלבים מתקדמים הוא יורד משמעותית. לכן, האבחון המוקדם והטיפול המיידי הם המפתח לפרוגנוזה טובה בכל מחלה של ריריות הפה. ביקורים שגרתיים אצל רופא שיניים, בדיקה עצמית של חלל הפה ופנייה מהירה לטיפול בכל נגע חשוד חשובים מאוד לשמירה על בריאות הפה ומניעת סיבוכים.